לרכוב על הרוקט שלי

כשאני כותב את הפוסט הזה, זה בערך שבוע מהחופשה הפטריוטית הגדולה בארצות הברית. עבור הקוראים הבינלאומיים שלי, זה המקום שבו אנחנו עושים את החגיגה הגדולה שלנו עם תהלוכות וזיקוקים והרבה הנפת דגל. שתו הרבה בירה, תאכלו הרבה בשר. איזה פוליטיקאי ישא נאום על חופש ועל איך אנחנו המדינה הכי טובה בעולם.

השנה אני לא מרגיש את זה. בדיווח האחרון עדיין היו במעצר יותר מ-2,000 ילדי פליטים ללא ליווי, חלקם במחנות אוהלים שלא ניתן להבחין בהם מבתי סוהר, בגבולנו הדרומי. ובשלב מסוים (הייתה איזו תגובה פוליטית, אולי זה לא יקרה עכשיו) התוכנית הייתה לקחת עד 20,000 ילדי פליטים נוספים למעצר ולהחזיק אותם כבני ערובה פוליטיים במאבק פוליטי פנימי חסר טעם ומטופש שאנו מנהלים. זה טרור ממלכתי בקנה מידה גדול. זה לא גורם לי לרצות להשתתף במצעד או להניף דגל.

ארה"ב זכתה למוניטין רע במאה ה -21 בכל הנוגע להפעלת בתי כלא לאנשים שהממשלה מתעב:

הרעיון שאנחנו מרחיבים במהירות בתי כלא כאלה בסגנון מחנות ריכוז - וממלאים אותם בילדים - לא גורם לי לרצות ללכת ולהקשיב לנאום פטריוטי. לא השנה.

אבל זיקוקים? זיקוקים זה מגניב. במיוחד אני אף פעם לא מתעייף מהרקטות, שבהתאם לעיצוב יש היבטים של היותן מערכות נשק, מערכות תחבורה וחפצים בעלי יופי רב כשהן אומרות "קאבום!" וכמובן, לאיש פורנו כמוני הם לא מפסיקים להיות פאליים להפליא.

בעידן מגזיני הפרסום, היה נפוץ מאוד לראות גיבורה חסרת אונים קשורה לטיל, או כלואה בתוך אחד כזה, בדיוק כשהוא משוגר לחלל החיצון או למקום מסוכן וקטלני דומה. כרגע יש לי רשימה ארוכה של אנשים שהייתי רוצה להמליץ ​​עליהם לטיול בתוך הטיל הזה ממש כאן, אבל אצטרך להסתפק בחלום, אנחה ואיחולים:

אם אתם רוצים להיות ממש מגעילים, מילוליים ועצבניים לגבי פנטזיות מופע הזיקוקים שלכם, האמן גרונק צייר את רוכבת הזיקוקים האנושית הזו לסדרת " בנות נפץ" שלו בשנת 2007. כמו כל הבנות הנפיצות של גרונק, היא נראית עליזה בטירוף לגבי מופע האור הרועש והמבולגן שהיא עומדת לספק:

האהובות עליי מבין כל נערות הטיליות הן נשות הנוודים, הלבושות בצורה עליזה ולא מובנת. חם בטיל אז הן לא לובשות הרבה, והן בהחלט רוכבות על כל דחף הטיל העז הזה שפועם בין ירכיהן החזקות והצמודות ממש מחוץ לתחום השיפוט הקטן והנידח שלנו. הן מחזיקות את בגדיהן בצרור ממחטות חמודות על מקל שמוט על כתפן והן מנופפות לנו לשלום כי הן לעולם לא יחזרו.

לאן היא הולכת? גברים שואלים רוצים לדעת, אבל זו שאלה שקשה לענות עליה. יש פסוק משיר של הקומיקאי טום לרר שמדגיש את הקושי:

"ברגע שהטילים קמים,
למי אכפת לאן הם יורדים?
זו לא המחלקה שלי, ”
אומר ורנר פון בראון.

חג פטריוטי שמח, כולם. ואל תשכח להחזיק את הראש למטה.