לרכוב על הרוקט שלי

כשאני כותב את הפוסט הזה, זה בערך שבוע מהחופשה הפטריוטית הגדולה בארצות הברית. עבור הקוראים הבינלאומיים שלי, זה המקום שבו אנחנו עושים את החגיגה הגדולה שלנו עם תהלוכות וזיקוקים והרבה הנפת דגל. שתו הרבה בירה, תאכלו הרבה בשר. איזה פוליטיקאי ישא נאום על חופש ועל איך אנחנו המדינה הכי טובה בעולם.

השנה אני לא מרגיש את זה. בדיווח האחרון עדיין היו במעצר יותר מ-2,000 ילדי פליטים ללא ליווי, חלקם במחנות אוהלים שלא ניתן להבחין בהם מבתי סוהר, בגבולנו הדרומי. ובשלב מסוים (הייתה איזו תגובה פוליטית, אולי זה לא יקרה עכשיו) התוכנית הייתה לקחת עד 20,000 ילדי פליטים נוספים למעצר ולהחזיק אותם כבני ערובה פוליטיים במאבק פוליטי פנימי חסר טעם ומטופש שאנו מנהלים. זה טרור ממלכתי בקנה מידה גדול. זה לא גורם לי לרצות להשתתף במצעד או להניף דגל.

ארה"ב זכתה למוניטין רע במאה ה -21 בכל הנוגע להפעלת בתי כלא לאנשים שהממשלה מתעב:

הרעיון שאנחנו מרחיבים במהירות בתי כלא כאלה בסגנון מחנות ריכוז - וממלאים אותם בילדים - לא גורם לי לרצות ללכת ולהקשיב לנאום פטריוטי. לא השנה.

אבל זיקוקים? זיקוקים זה מגניב. במיוחד אני אף פעם לא מתעייף מהרקטות, שבהתאם לעיצוב יש היבטים של היותן מערכות נשק, מערכות תחבורה וחפצים בעלי יופי רב כשהן אומרות "קאבום!" וכמובן, לאיש פורנו כמוני הם לא מפסיקים להיות פאליים להפליא.

עוד בעידן של עיתוני העיסה, זה היה ממש נפוץ לראות גיבורה חסרת אונים קשורה לרקטה, או כלואה בתוך אחת, בדיוק כשהיא משוגרת לחלל החיצון או למקום מסוכן וקטלני דומה. כרגע יש לי א אָרוֹך רשימה של אנשים שהייתי רוצה להציע למסע בתוך הרקטה הזו ממש כאן, אבל אצטרך להסתפק בחלום, באנחה ובאיחלות:

אם אתה רוצה להיות מגעיל ממש ומילולי ומרוחק על פנטזיות רוכבי הזיקוקים שלך, האמן גרונק צייר את רוכב הזיקוקים האנושי הזה עבורו בנות נפץ סדרה עוד בשנת 2007. כמו כל הילדות הנפוצות של גרונק היא נראית עליזה בטירוף על מופע האור הרועש והמבולגן שהיא עומדת לספק:

האהובות עליי מכל הבנות הרוכבות בטילים הן נשות הנווד התחתונות בעליזות. חם על רקטה אז הם לא לובשים הרבה, והם בהחלט רוכבים על כל דחף הרקטה העז הזה שפועמת בין ירכיהם החזקות מיד בחוץ של תחום השיפוט הקטן שלנו. יש להם את הבגדים בצרור מטפחת קטן וחמוד על מקל שנזרק מעבר לכתף והם מנופפים לנו לשלום כי הם לעולם לא חוזרים.

לאן היא הולכת? גברים שואלים רוצים לדעת, אבל זו שאלה שקשה לענות עליה. יש פסוק משיר של הקומיקאי טום לרר שמדגיש את הקושי:

"ברגע שהטילים קמים,
למי אכפת לאן הם יורדים?
זו לא המחלקה שלי, ”
אומר ורנר פון בראון.

חג פטריוטי שמח, כולם. ואל תשכח להחזיק את הראש למטה.